במיון, כשאני עדיין חיוורת וחלשה, התברר שההמוגלובין שלי כבר ירד ל-6.8 (מצב מסוכן שדורש בירור). הרופא התורן לא התרגש מהתוצאות ושלח אותי כלעומת שבאתי. הוא פתר את העניין בזה שאקבל עירוי ברזל בקהילה (להעלאת ההמוגלובין).
אמי התעקשה על ברזל בכמות גדולה מהסטנדרט, אחרי התייעצות עם המטולוג הוא אישר זאת, והלכנו לקנות באופן פרטי עוד באותו היום בגלל שכבר לא יכולתי לחכות. רמת הברזל התחילה לחזור לתקינות.
לאחר תקופה רגועה של כמה שבועות התחילו כאבים בבטן. שוב בקופת חולים, שם שלחו אותי לבדיקת דם סמוי שחזרה חיובית, ובדיקת הליקובקטור פלורי שחזרה חיובית גם היא. ניסיתי להסביר שזו לא יכולה להיות הסיבה, אבל כאן נכנס מסיח מאוד רציני – ההליקובקטו (חיידק בקיבה).
הפסדתי זמן יקר על לקיחת אנטיביוטיקה כדי לטפל בחיידק, כאשר לאורך כל הזמן הזה הכאבים לא מפסיקים. אני חלשה, עייפה, עם כאבי תופת מקומיים בבטן, ובגלל המצב גם לא מצליחה לטפל בשלושת ילדיי. סיימתי את לקיחת האנטיביוטיקה והמצב לא השתנה, אז שלחו אותי לאולטרה סאונד ולא מצאו כלום.
בתוך חצי שנה הפכתי מאישה בריאה, שעד אז ביקרה במוסדות רפואיים רק בשביל ללדת ועבור הילדים, לבת-בית בקופת החולים. נכנסת ויוצאת מחדרי מיון, מתחננת לרופאים שונים ומנסה להסביר שמשהו לא בסדר, שמישהו כבר יעשה משהו. באיזשהו שלב הכאב הופך לבלתי נסבל וללא הפוגה. כמו סכין שנכנסת ויוצאת מהבטן באטיות, שוב ושוב.
שוב חדר מיון, והפעם אני דורשת MRI. הרופא מאוד נחמד ומקשיב בסבלנות, אבל מתעקש שזה המוגלובין נמוך ואומר שחבל על הקרינה מה-MRI עבור אישה בגילי (אין בעצם כל קרינה מ-MRI… סתם תרוץ). אני מנסה להסביר שהכאב בבטן הוא מאוד מקומי, ושכשאני נוגעת בו אני מרגישה גוש. הסיטואציה משעשעת אותו והוא לא לוקח את מה שאני אומרת ברצינות.
לאחר הבדיקה התייעצנו עם גיסי, ד"ר עומר טהורי שליווה אותי בדאגה בכל תסמין וכאב בדרך, הוא בירר והשיג לי תור לבדיקת קולונוסקופיה בלי הרבה המתנה, באופן פרטי. קבעו לי קולונוסקופיה לשבוע שאחרי אצל ד"ר קוסלובסקי בבי"ח שערי צדק, שבהמשך נהיה חלק בלתי נפרד מהסיפור המשפחתי שלנו.
כשהתעוררתי מהבדיקה הודיעו לי: גוש חוסם במעי. או במילים אחרות – סרטן. חיי משתנים תוך רגע…
מהשלב הזה הכל הולך מהר מאוד, גוש כמעט חוסם במעי הגס שעבר כבר לרקמת השומן. ישר נכנסים ל-C.T וזה רגע מלחיץ, הבדיקה לא נעימה ויש שם שקט שמכריח אותך לחשוב.
מחכים לתשובה, והבשורות הן טובות – אין גרורות. הניתוח דחוף ונקבע להמשך השבוע, מאז כל יום בבי"ח: ייעוצים ופגישות הכנה לניתוח. כאן היה לנו נס גדול שבחרנו בפרופ' רייסמן לניתוח, הוא היה בדיוק האיש שהייתי צריכה – מקצועי, מומחה ויחד עם זאת, כ"כ אנושי וטוב. ממש נס. זה מתחיל לטפטף, בהתחלה רק קוראים לזה גידול, לאט לאט קוראים לזה בשמו – סרטן.
הניתוח עובר בצורה תקינה, אך החלמה קשה: כאבים, בחילות, הקאות. ביום השלישי אני מרגישה שאני לא מצליחה לנשום, פתאום כאבים בכתף, מהומה במחלקה, מסתבר שיש לי דימום בחלל הבטן ואני מובלת לניתוח חירום. מתחילים את ההחלמה מחדש במחלקה המקסימה של האחות הראשית, אניקה שוורץ.
בין כל הקושי אני נהנית מהאנשים הטובים ומהצוות הנפלא, אין מילים, הם עושים עבודת קודש.
אחרי 10 ימים אני חוזרת הביתה לחגים ומתחזקת מיום ליום. בין לבין עושים מיפוי גנטי נרחב, מנסים להבין איך זה נפל עליי? שולחים בדיקות לארה"ב, ולא מוצאים קשר גנטי. בינתיים ארבעת האחים שלי עושים קולונוסקופיה, ולאחי בן ה-38 מוצאים פוליפ גדול ולא יפה. מודים לאל על הגילוי המוקדם, אחי ניצל.
המילה "כימו" מתחילה להסתובב לי במרחב, הצורך לא חד משמעי כי הגידול הוסר ולכן קשה לי יותר לקבל את זה. המומחים אומרים שהגידול אלים ואני כ"כ צעירה. מחליטים ללכת על זה, ולא סתם – על כל הקופה. חצי שנה של כימו במרכז הרפואי שיבא עם ד"ר נעמה הלפרן המקסימה שמלווה בדאגה גדולה.
בימים אלה אני לקראת סוף הכימו, אך עדיין קשה לי לסכם את התקופה הזאת. תקופה קשה, הגוף גמור, תופעות לוואי שאי אפשר להסביר במילים, אבל רוצה להגיע להחלמה מלאה ושלמה ויודעת ומקווה שזאת הדרך.
תודה לבן זוגי, אהובי, שהיה איתי במסירות ואהבה שאין לתאר, עשינו זאת.
ולאבי ואמי הלביאה שהייתה איתי, יד ביד לב אל לב.
אני זוכרת שאת הטלפון הראשון שעשיתי תאמינו או לא זה היה לאבי מרום הבוס שלי, בישרתי לו את הבשורה הלא נעימה ואמרתי לו שאני לא אגיע בראשון לעבודה..
אני זוכרת שאת הטלפון הראשון שעשיתי תאמינו או לא זה היה לאבי מרום הבוס שלי, בישרתי לו את הבשורה הלא נעימה ואמרתי לו שאני לא אגיע בראשון לעבודה..
"חששתי מאוד מטיפולי כימותרפיה", נזכרת שמחה. "הרגשתי טוב, תפקדתי כרגיל והמשכתי בחיי השגרה. חששתי שאם אאלץ לעבור את הטיפול בכימותרפיה – לא אוכל להמשיך ולעשות
אני זוכרת שאת הטלפון הראשון שעשיתי תאמינו או לא זה היה לאבי מרום הבוס שלי, בישרתי לו את הבשורה הלא נעימה ואמרתי לו שאני לא אגיע בראשון לעבודה..
"המצפן" הוא ארגון התנדבותי שמטרתו להעצים מטופלים באמצעות כלים וידע שיעזרו להם לנהל ולהתמודד עם מחלת הסרטן. הליווי נעשה ע"י סטודנטים לרפואה שעוברים הכשרה מקצועית- מתוך מטרה להשפיע על הרופאים שיהפכו להיות.
תרומות יגיעו להכשרת הסטודנטים המלווים, ליצירת תכנים וכלים למטופלים, ולשאר הפעילות השוטפת של הארגון בהתאם למטרותיו.