עדות ענת קורקוס

בתאריך 15.7.2017 יום שבת אני נמצאת בביקור חולים אצל אחיינית שלי בבית החולים איכילוב, למעשה יום רגיל לחלוטין. לקראת סיום הביקור התחלתי לחוש כאב בצד שמאל בבטן תחתונה שלווה בהתכווצות של מספר שניות. לתומי חשבתי שאולי וירוס השתלט עליי וחיכיתי לבאות.

הכאב הזה הלך והתעצם כשאני סוחבת אותו לתוך יום ראשון והולכת לעבודה ב-4 אחרי הצהריים עם הכאבים, בשעה 18:30 בערב, בעודי בעבודה הכאבים הפכו לבלתי נסבלים ולמזלי קופת החולים שלי נמצאת בבניין סמוך לעבודתי. אני ניגשת בשארית כוחותיי לקופה ומבקשת מהבנות במשרד להכניס אותי דחוף לרופא כי אין ביכולתי לשאת את הכאב יותר. הרופאה בדקה אותי והחליטה לשלוח אותי לבית חולים בחשד לחסימת מעיים.

אני מגיעה לבית חולים בני ציון, נבדקת מיד ועולה חשד שאולי יש לי בעיה גניקולוגית. שולחים אותי לרופאת נשים שמבצעת אולטרסאונד וגינלי יסודי ביותר ואומרת לי: "ענת, אני לא רואה כלום אבל לא יתכן שיש לך כאבים כאלה ואין כלום". היא מחליטה לאשפז אותי במחלקת נשים, לא לפני שהיא אומרת לי: "מחר בבוקר פרופסור ליבוביץ יבצע אולטרסאונד מורחב יותר". כמובן שקבלתי תרופה חזקה לשיכוך הכאבים, אבל הם שם כל הלילה.

למחרת בבוקר בשעה 7:30 באו לקחת אותי לאולטרסאונד, אני נכנסת לחדר של פרופסור ליבוביץ ומתמחה נוספת. הם מבקשים ממני לשכב על המיטה ושוב אולטרסאונד וגינלי ולא רואים כלום. הפרופסור אומר לי: "עכשיו אעשה אולטרסאונד של האיברים הפנימיים", ואיך שהוא שם את הפרוב על הבטן בצד שמאל, ממש עניין של שניות, הוא אומר לי: "יש לך גידול מאוד גדול ומאוד מכוער במעי הגס".

מה אני אומר לכם אנשים יקרים, הרגשתי שאני מאבדת את השפיות. הפרופסור מבקש ממני להמתין בחוץ, אני יוצאת החוצה, המסדרון מלא באנשים ואני יושבת על הספסל וממררת בבכי. מרגישה שאין לי אוויר וחושבת לעצמי: "אוי, למי אני מתקשרת עכשיו? בעלי בדרכו לבית החולים עם הבן שלי, אני לא אגיד לו דבר כזה בטלפון!"

למזלי בעלי מתקשר ואני מתחילה לצרוח "בוא מהר לבית החולים", הוא שואל מה קרה ואני פשוט באמוק צועקת "בוא לבית החולים". תוך כדי קוראים לי לקחת את המכתב, אני יורדת למחלקה (אתם זוכרים, אושפזתי במחלקת נשים) ותוך 3 דקות כל רופאי מחלקת כירורגיה אצלי בחדר. הם מדברים איתי, רואים שאני בהיסטריה ומנסים להרגיע.

הם מבקשים ממני להתחיל לשתות את החומר לסיטי. מה אגיד לכם חברים יקרים, בלעתי את הכד עם החומר של הסיטי כי ממש רציתי להיות אחרי ומיד עם חזרתי מהסיטי, תוך דקות ספורות הגיע אליי רופא גסטרואנטרולוג ובישר שיש לי סרטן במעי הגס. גוש מאוד גדול, כ-20 סנטימטר ומיד מעבירים אותי למחלקת כירורגיה.

צרחתי, בכיתי השתוללתי, בקשתי מהרופא שיצא מהחדר. תוך דקות הייתי במחלקת כירורגיה, כשכל הרופאים סביבי מנסים להרגיע אותי ואומרים לי שבעוד יומיים הניתוח. חשוב לי לציין שהתאריך הוא 17.7.17, שמצפה לי דרך ארוכה ואני אהיה בסדר.  

כמובן שבקשתי מהרופא הבטחה שאני אהיה בסדר, כי אתה מחפש כל שבב של תקווה שבעצם אתה הולך לחיות ולא למות. מה אומר לכם אנשים יקרים, המוח לא מצליח לעבד את כל הנתונים. אתה נמצא בקרוסלה של מחשבות: "מה יהיה עם הילד הקטן שלי? הוא בן 14, ילד בחינוך מיוחד צריך אותי בכל רגע נתון, מה יהיה אם אני אמות? איך הבית יתפקד בלעדיי, מה יעלה בגורל ילדיי הגדולים, מה בעלי יעשה? בקיצור, סאגה מטורפת. רכבת הרים בלתי נשלטת, אני רואה את בעלי, את הילדים הגדולים לצדי, את אמא שלי, כולם בהלם. מנסים לדבר אליי להגיון ואין הגיון.

אני מבקשת לרדת למטה לעשן סיגריה, וזאת הייתה הסיגריה האחרונה שעישנתי מזה כבר 4 שנים. כולם בטלפון ואני צריכה לעכל ולא מצליחה. עולה לחדר וכל הרופאים מסביבי, מודיעים לי שהניתוח יהיה ב-19.7.17, בעוד יומיים כי יש חסימה. מורידים אותי לקולונוסקופיה ואי אפשר לבצע את הבדיקה, הכל חסום ואט-אט מגיעים להבנה שרק בניתוח הם ידעו אם יהיה אפשר להוציא את הגידול דרך שלוש נקודות או בעצם לפתוח את הבטן.

יום הניתוח מגיע, ואני בכל היומיים שנראו כנצח עטופה מכל כיוון בבני משפחתי המקסימים שבלעדי הכוח שנתנו לי לא הייתי עוברת את זה. אני נכנסת אל חדר הניתוח ראשונה, בעלי מלווה אותי ואני אומרת לו: "אני אעבור את זה, אל תדאג". אני מבקשת מהרופא שיעשה הכל אבל הכל כדי שלא אצא עם סטומה. הוא מבטיח לי שהוא יעשה הכל ואני יוצאת מהניתוח אחרי שעות לא מעטות, כאובה מאוד, מחוברת לכל מיני צינורות, לא מבינה מה קורה איתי, מרגישה שאני לא מתאוששת. מגיע הבוקר ואני אומרת לבעלי: "אני לא מרגישה טוב, יש לי דופק מהיר". הוא קורא לרופא ועושים לי מיד בדיקת דם ומגלים שעשיתי חמצון של הדם מאחר ואני חולת סכרת מזה כ-18 שנה, הגוף נכנס לסטרס, הדם התחמצן והיו חייבים להוריד אותי לטיפול נמרץ.

אני ברכבת הרים מטורפת, מה טיפול נמרץ עכשיו? מה קורה לי? למה ככה כל כך קשה? ואני נמצאת בטיפול נמרץ במשך 4 ימים, עם אחות צמודה ואין ביכולתי לעשות כלום. אפילו לא להרים בקבוק מים, אבל מטפלים בי במסירות.

אני מתייצבת ומעלים אותי למחלקה, ושוב למחרת אני מוצאת את עצמי בטיפול נמרץ עם אותם סימפטומים. שוב מייצבים אותי, ושוב אחרי מספר ימים אני עולה למחלקה ומבינה שזהו, צריך להתחיל להתאושש. זה קשה כי אני חלשה מאוד, כאובה מאוד, המחשבות על הסרטן – המילה הזו כזו קשה, מעיקה, חונקת ואני שוכבת במשך 10 ימים מחוברת לטיפיאן כי אני חסרת חלבונים ומרגישה רע, פשוט רע. אז גם אומרים לי שהגיעה התשובה הפתולוגית, ותיכף יגיע רופא אונקולוג לדבר איתי.

הרופא מגיע ומסביר לי שאאלץ לעבור כימותרפיה, והסרטן בדרגה 2 ללא גרורות אבל חדר את כל שכבות המעי. הם יתנו לי חודשיים להתאושש מהניתוח. אני שוכבת במחלקה במשך כמעט חודש עם התאוששות איטית בגלל הסוכרת שלי, לאט לאט מתחילה להתהלך, מתחילה קצת לאכול, אבל רצה לשירותים מכל דבר שנכנס לי לפה.

אני זוכרת היטב שאמרתי למוטי בעלי: "אני נקיה, אין לי כלום, אני פשוט יודעת. זה אחרי לילה ארוך שפתאום קבלתי תובנות לגבי החיים שלי, שהבנתי שהבאתי את המחלה על עצמי. הלחץ, הדאגות, המרוץ של החיים, הסטרס, חוסר היכולת לקבל דברים כמו שהם. המלחמות לשנות את העולם, הצדק, הפגיעות, חוסר היכולת לנשום, לעצור, להתבונן פנימה ולחשוב שאני כאן כדי לחיות את החיים ולא לנהל מלחמות על כל דבר ועניין. להקשיב לגוף שלך, לנוח, לצחוק, לשחרר! אוי, "לשחרר" הייתה מילה גסה עבורי וסליחה שאני אומרת, אבל הבנתי שקיבלתי את הסרטן במקום שצריך לשחרר את החרא. סליחה על הבוטות.

השתחררתי הביתה ב-5.8.17 כשאני שוקלת 44 קילו, רזה מאוד, חלשה, שדופה אך חדורת מטרה להבריא את הגוף ואת הנפש עם תמיכה עצומה של בעלי וילדיי היקרים. לאט לאט התאוששתי, במשך חודשיים כשאני חווה כל הזמן עליות וירידות עם האוכל. כל דבר שאכלתי היה מלחמת עולם פנימית: שלשולים, בלאגן בבטן. אבל אמרו לי שייקח זמן עד שמערכת העיכול תחזור לעצמה, ושזה אף פעם לא יהיה כמו קודם.

ב-13 לחודש ספטמבר התחלתי טיפול כימותרפי, 8 טיפולים לא פשוטים בכלל שכללו עליות וירידות. תופעות של בחילות, הקאות, פריחות בעור, עקצוצים בידיים וברגליים, חרדות, התפרצויות בכי, חולשה, רצון להיות בחדר שלי, במקום הכי בטוח שלי.

פה נכנס לתמונה הקנאביס. כן, הקנאביס שבעלי דאג לדבר עם האונקולוג עליו, עוד לפני שהתחלתי את הטיפולים. האונקולוג תמך מאוד בעניין ודאג לי לאישור. אני חייבת לציין שמעולם לא עישנתי קנאביס, והייתי מאוד אנטי, ואז בטיפול השני התחילו התופעות שציינתי ובעלי דאג לתת לי לעשן קנאביס. כמובן שזה לווה בפחד משתק, כי אני עדיין מחפשת שליטה על החיים שלי, שחס וחלילה לא אאבד את מה שעוד קיים.

וחברים יקרים אני אומרת לכם, עברו כבר 4 שנים כמעט, ואני עדיין מקבלת קנאביס ומעשנת אותו נקי. כי אחרי הטיפולים יש לי פגיעה עצבית ברגליים כתוצאה מהכימותרפיה והסוכרת, ואני סובלת מכאבים עזים ברגליים. כך בכל תקופת הטיפולים פשוט ירדו התובנות אחת אחרי השנייה: החיים קצרים וצריך לחיות אותם באהבה, בנתינה, בשלווה, ברוגע. לצחוק, ליהנות, לבלות, לקבל כל אחד כמו שהוא. יש מקום לכולם בעולם הזה. להקשיב לעצמך, להקשיב לגוף שלך וללכת להיבדק.

חברים יקרים, להיבדק! אני הייתי בת 49.6 כשחליתי, ועוד לא הגיע הזמן להיבדק. אבל הנה חליתי לפני גיל 50, זה גם קורה. בחודש ינואר קמתי בוקר אחד עם כאבים בצד שמאל, שוב כאבים עזים. בכל פעם שאני צריכה להתפנות (לשחרר את החרא, זוכרים?) אני עולה לבית החולים אבל יודעת שזה לא סרטן. פשוט יודעת כי אני כבר במקומות אחרים, ואין סיכוי שאני אחלה שוב.

מתברר שיש היצרות בהשקה בחיבור ואני צריכה שוב להיכנס לחדר ניתוח, לחתוך במקום של ההיצרות ולחבר מחדש. זה קורה ב- 1.3.18 וכולם מסביבי מודאגים ששוב לא תקרה לי הסאגה שעברתי, זוכרים? החמצון של הדם. אני מוצאת את עצמי מרגיעה אותם ממקום מאוד בטוח, מאוד מודע שלא יקרה לי כלום יותר כי אני חזקה, משוחררת, מלאה בתובנות ובעיקר בחוזק נפשי. כי קבלתי תמרור אזהרה מאוד גדול ועשיתי מהפך בחיי.

היום אני חיה חיים בריאים, ועושה בדיקות כל 4 חודשים. אני מודעת לעצמי, אני יודעת שהבאתי את המחלה על עצמי ואני יודעת שאני רוצה לתת לכם את הכלים שהפכו אותי למי שאני היום – בריאההההה!

תודה לכם על ההזדמנות, מחבקת אתכם באהבה ואל תשכחו להיבדק בקולונוסקופיה – זו בדיקה מצילת חיים.