עדות סיגל סינגר

שמי סיגל סינגר אני בת 49, יהלומנית בעסק המשפחתי בארה”ב, אליה עברתי לפני 22 שנים. אני נשואה עם שני ילדים, בן 22 ובת 19. תמיד הייתי אישה בריאה ופעלתנית אבל הייתה לי רמת ברזל נמוכה בדם. בבדיקות דם לפני ארבע שנים נמצאה רמת ברזל נמוכה במיוחד. לכן הרופאה הפנתה אותי לקולונוסקופיה. הקלתי ראש והתעלמתי מההמלצה מבלי לקשר את המקרה של סבתא שלי למצבי. סבתא סבלה מכאבי בטן במשך חודשים ועברה ניתוח כירורגי. הוצא לסבתי מקטע מהמעי הגס אשר הכיל את גידול בשני ניתוחים והיא נשלחה הביתה מיד לאחר הניתוח. היא נפטרה בשיבה טובה בגיל 86. גם אצל אבי מצאו פוליפ לא נגוע לפני כחמש שנים והוא הוצא מיידית בתהליך נפרד.

איך גילית את המחלה?
אחרי תקופה מסוימת בה סבלתי מכאבי בטן אחרי אכילה, השתכנעתי לגשת לבדיקה. הבדיקה הקולונוסקופיה קבעה כי יש לי גידול סרטני בשלב 3, מצב בו המעי הגס חסום והתאים הסרטניים יצאו ממנו. תוך שבוע כבר הוכנסתי לניתוח בו הוצא הגידול. זה היה ניתוח פשוט, בו הוסר מקטע של 30 ס”מ מהמעי. בניתוח התגלה כי הסרטן היה בשלב 2 ולמזלי הוא לא התפשט מעבר למעי. כאשר התאוששתי מהניתוח, אמרתי לרופא כי אם הייתי מבינה את ההשלכות אז כנראה הייתי מגיעה לבדיקה עד גיל 50. הוא ענה כי אם הייתי מחכה, הייתי מתה עד אז. התאוששתי ממש מהר, תוך כשבועיים. כעת אני עוברת פעמים בשנה בדיקות דם אצל האונקולוג. כאשר אובחן הסינדרום נאמר כי יש סכנה לקבלת סרטן בשחלות ורחם. הוצע לי להוציא אותן כי אי אפשר לבדוק אותן. לפני חצי שנה הוצאתי אותן. היה סיכוי שיתחילו תאים מיקרוסקופים. בנוסף אני מבצעת ממוגרפיה כי יש סיכוי לקבל סרטן בחזה. בארה”ב מטפלים מיד ומציעים להסיר את הרחם והשחלות, זו גישה אגרסיבית בהשוואה לישראל. אבל הכל לטובה ואני מרגישה מצוין.
סבתך חלתה בסרטן המעי הגס, האם עשית בדיקה גנטית?
הבדיקה הגנטית הייתה אחרי הוצאת הגידול. הרופא העריך כי בגלל גילי הצעיר, 46, כנראה היה מדובר במוטציה גנטית ועליה לערוך בדיקה גנטית. מטרת הבדיקה הייתה לראות אם יש לי תסמונת לינץ’, שכיחות יתר של ממאירויות במעי הגס, כדי לדעת איך לעקוב אחר מצבי. במיפוי נמצאה מוטציית 2PMS הנחשבת לנדירה, בה גן מסוים אינו מתפקד. בהמשך בדקו את ההורים ואת שתי האחיות שלי. אבי נמצא כנשא של אותה מוטציה, אחותי גילתה כי היא לא נושאת אותה. בתסמונת כזו תוך כשנה גידול יכול להפוך לממאיר לעומת 10 שנים אצל אדם אחר. בדרך כלל נערכת בדיקה כל 5 שנים. בעל המוטציה צריך לעשות בדיקה כל שנה.

מה כדאי לדעת?
הכי חשוב לשים לב לרקע המשפחתי ולגשת מיד לבדיקות ללא דחי. חשוב גם להתייעץ עם רופא עליו סומכים. בעלי היסטוריה משפחתית של סרטן המעי צריכים להתחיל קולונוסקופיה בגילאי 40. לא הייתה לי מודעות, בין השאר, כי לא חוויתי את המחלה של סבתא כאשר חייתי בארה”ב. סרטן המעי הגס נחשב כקל לריפוי אם הוא מאובחן בשלב מוקדם. הילדים שלי קיבלו המלצה לעבור קולונוסקופיה כבר בגיל 30 וגם לעבור בדיקה גנטית.
מה הופתעת לגלות?
לא תיארתי לעצמי כי אפשר להיות חולת סרטן בגיל כל כך צעיר. המוטציה נדירה היא הגורמת לכך. את חושבת כי זה קורה רק לאנשים אחרים. הסרטן היה בשלב מתקדם ולא הרגשתי תחושה חריגה כמעט בכלל. לא ידעתי כי משהו לא בסדר בגוף שלי. הרי המשכתי לעבוד ועשיתי ספורט. אני אישה פעילה ולא היה לי מושג כי מתפתח דבר כל כך מסוכן. צריך להקשיב לגוף. אני אמרתי לעצמי כי כואבת לי הבטן בטח בגלל כמויות האוכל. הייתי מאוד אדישה. חשוב ללכת ולבדוק מיד כדי להישמר.

עשית כימותרפיה?
לא. בלפרוסקופיה, שיטת ניתוחי בטן חדשנית, הוצאו 22 בלוטות לימפה במקום עשר כדי לבדוק אם הסרטן עבר דרכן לחלקים אחרים בגוף. למזלי הממצאים היו שליליים ו-3 רופאים הסכימו כי אין לי בגוף סרטן. לכן לא היה צורך בהקרנות או כימותרפיה. רק אם התאים היו גולשים מהמעי אז היה צורך בטיפול. הגידול הוצא בלפרוסקופיה מבלי לפתוח את הבטן. 3 צינורות מיקרוסקופים הוחדרו דרך הפופיק. גם לאבי הוציאו בלוטה מתוך המעי באותה שיטה. בקולונוסקופיה נוספת הוצא הגבעול. זהו שלב מקדים לפני התפתחות גידול סרטני בפוליפ.
איך התמודדת עם הלפרוסקופיה?
אחרי החלמה של כשבוע בבית חולים ועוד כשבוע של התאוששות, חזרתי לפעילות שוטפת באופן מדורג. אסור היה לי להרים חפצים למשך חודש. זה היה ניתוח רובוטי דרך חמישה חורים באזור הפופיק ולכן השיקום יותר מהיר. בסוף נשארות צלקות קטנות מאוד.

איך השתקמת?
שחררו אותי רק אחרי שאכלתי אוכל והייתה לי יציאה תקינה. בהתחלה אכלתי אוכל רך ומבושל ובהמשך חזרתי לתפריט הרגיל. מיד אחרי הניתוח עברו כל כאבי הבטן. היו רק כאבים קלים של התפרים.

מה גילית על עצמך?
גיליתי כי אני טיפוס יותר חזק ממה שחשבתי. גילוי הסרטן היה הפתעה והלם מוחלט עבורי. התעוררתי מקולונוסקופיה וישר התבשרתי כי יש לי סרטן. תוף מספר ימים נקבעו לי בדיקות נוספות וניתוח. אני דברנית ולכן לא היה לי צורך בפסיכולוג. פרקתי את כל התחושות הקשות. מצאתי כל כך הרבה תמיכה וליווי מצד המשפחה הקרובה ועזרה מהחברים. מצאתי גם נקודות חוזקה ואת האור בקצה המנהרה. לא רציתי להפחיד את הילדים ולכן התבדחנו על המצב. למרות הפחד, לא התביישתי לשאול ולחקור. לכל אחד יש סיכוי להבריא ולחיות חיים בריאים. הדיבור מאוד עוזר. התקשורת עם הקרובים היא כמו ניקוי לנפש. ככה גם הצלחתי לבנות ראיה חיובית.
אחרי גילוי הסרטן הרופא הגניקולוג שלי היה מאושר כאשר שמע את סיפור ההחלמה שלי. הרבה מטופלות שלו מסרבות לבצע קולונוסקופיה. הסכמתי כמובן לתת לו להשתמש בסיפור שלי כדי לשכנע את המטופלות ללכת ולהיבדק

סיגל סינגר, בת 49