גם קרובי משפחה של חולי סמ"ג חייבים להיבדק בקולונוסקופיה כדי לוודא שאין להם ממצאים במעי הגס.
אני זוכרת שאת הטלפון הראשון שעשיתי תאמינו או לא זה היה לאבי מרום הבוס שלי, בישרתי לו את הבשורה הלא נעימה ואמרתי לו שאני לא אגיע בראשון לעבודה..
כשפוגשים את נעה קשה שלא להתאהב בשמחת החיים, באופטימיות ובאהבה שלה לאנשים. היא נשואה, אימא לשלושה ילדים ועובדת סוציאלית במקצועה. במעט הזמן הפנוי היא אוהבת לקרוא ספרים ולרוץ עם חברות נוספות בקבוצת ריצה שהקימו ביישוב בו היא גרה.
הגילוי הגיע לאחר תקופה של מספר חודשים בהם התמודדה עם בעיות במערכת העיכול בעקבותיהן הגיעה לרופאת משפחה לבירור שלא הניב תוצאות. לכן, פנתה לגסטרואנטרולוג שהמליץ על קולונוסקופיה למרות גילה הצעיר ותקינות בדיקות הדם. “ד”ר סקפה אמר שכדאי להיבדק על מנת לשלול… ואני אפילו לא שאלתי מה אנחנו שוללים, הנחתי שיימצא חיידק שניתן לטיפול באנטיביוטיקה”. עד אז ניסתה נעה למצוא את הפתרונות באמצעות מה שהיא מכנה “ד”ר אינטרנט”, פתרונות שכללו שינויים בתזונה, תרופות טבעיות ועוד. בתקופה זו חלו שינויים בחיי המשפחה שמיקדו את נעה בתשומת לב לילדיה, למעבר בית ושינוי בקריירה.
בדיקת הקולונוסקופיה, לדבריה של נעה, רחוקה מלהיות תענוג גדול, אך עם ההכנה הנפשית והגופנית המתאימה, וההבנה של חשיבות הבדיקה ניתן לעבור אותה בקלות. מהבדיקה עצמה נעה לא זוכרת דבר. כשהתעוררה מהטשטוש ונפגשה עם ד”ר סקפה הבינה כי היא ניצבת בפני מציאות חדשה המחייבת “חישוב מסלול מחדש” של חייה כפי שהיו עד אותו רגע. כיוון שתוצאות הבדיקה לא השאירו מקום לספק, מדובר בסרטן מעי הגס במצב מתקדם המחייב התייעצות עם אונקולוג לקביעת תכנית טיפול.
“כבר למחרת בבוקר הגענו, אני ובעלי, לפגישה באיכילוב עם ד”ר גבע וד”ר טולצ’ינסקי, שתי נשים שמלוות אותי עד היום והפכו להיות חלק משמעותי ממסע ההתמודדות. הטיפול לו זכיתי היה ענייני, מקצועי ועם זאת רגיש ובגובה העיניים”.
תכנית הטיפול כללה הקרנות בשילוב כימותרפיה, ניתוח במטרה למנוע צורך בחיבור שקית סטומה לגוף ובהמשך ניתוח להסרת חלק מהמעי הכולל את הגידול. לאחר מכן, חצי שנה נוספת, במהלכה קיבלה טיפולי כימותרפיה אחת לשבועיים. “ההתמודדות עם המחלה הציבה אותי בפני תקופה של יציאה ממסלול החיים. זו הייתה תקופה של כשנה בה הגוף לא תפקד בצורה מלאה. בתוך התהליך היו גם נפילות והפתעות. למשל, למרות ההכנה שעשיתי לקראת קבלת הטיפול הכימותרפי הראשון, הגוף שלי הגיב בעוצמה והתחלתי להקיא ולשלשל תוך כדי קבלת הטיפול. זוהי תקופה בה הגוף שתמיד תפקד באופן מובן מאליו עבר טלטלות והכתיב לי קצב אחר, הכרח במנוחה ועצירה.
“כשהסרטן התגלה הייתה החלטה מודעת להתבונן במציאות כפי שהיא, לארגן את החיים מחדש, לקבל החלטות משפחתיות כמו כיצד לשתף את הילדים ובאילו פרטים, להיערך מבחינת משימות החיים השוטפות מבלי להפר את שגרת הבית ועוד. כדי לעמוד במשימה מורכבת זו, התפנה בעלי מעיסוקו והנוכחות שלו לצידי בתקופה זו אפשרה לי להתרכז בהחלמה. גם ילדיי הפתיעו בבגרותם ובאופן בו הגיבו ותמכו לאורך התהליך.
לא שאלתי את עצמי מדוע חליתי ולא עסקתי ברחמים עצמיים, העיסוק היה בניהול המצב החדש אליו נדרשנו כמשפחה. בחרתי באופן מודע לעסוק בהחלמה ולתעל את האנרגיות המוגבלות שהיו למה שחשוב היה לי בתקופה זו. למשל השתתפות במסיבות סיום השנה של ילדיי גם אם תבעו ממני מנוחה במשך כל היום ונטילת משככי כאבים. בעידן בו המידע זמין ונמצא בהישג יד הייתה חשיבות למיין אותו, כך שיתמוך בצורה הטובה ביותר בתהליך ובמה יכול לקדם החלמה והתמודדות בכל שלב ושלב. זו שנה שלצד ההתמודדות עם הסרטן היה בה גם חיבור משפחתי חזק ולא מעט רגעים שמחים משותפים. רגעים טובים של סביבה תומכת, התגייסות משפחתית ואנשי רפואה מקצועיים שהפתיעו וריגשו.
(צילום: נועה ראשונה משמאל)
כיום, אני נדרשת למעקב אחת לשלושה חודשים, משתדלת לזכור את שחשוב ביומיום, הקשבה לגוף שהובילה להקמת קבוצת ריצה עם חברות, שילוב לימודים לנפש וניסיון מתמיד למצוא את נקודת האיזון בין כלל המשימות. בדצמבר האחרון השתתפנו, קבוצת הריצה שלנו, משפחתי וחברים נוספים במירוץ התחתונים הרביעי, שאורגן ע”י עמותת “צו מניעה”. מעבר לזה שהיה אירוע ססגוני ומהנה נקודת הסיום של המירוץ הייתה עבורי ועבור האנשים שליוו אותי במסע, רגע משמעותי ומרגש של התגברות והחלמה”.
נעה גרינבוים, בת 41
אני זוכרת שאת הטלפון הראשון שעשיתי תאמינו או לא זה היה לאבי מרום הבוס שלי, בישרתי לו את הבשורה הלא נעימה ואמרתי לו שאני לא אגיע בראשון לעבודה..
אני זוכרת שאת הטלפון הראשון שעשיתי תאמינו או לא זה היה לאבי מרום הבוס שלי, בישרתי לו את הבשורה הלא נעימה ואמרתי לו שאני לא אגיע בראשון לעבודה..
"חששתי מאוד מטיפולי כימותרפיה", נזכרת שמחה. "הרגשתי טוב, תפקדתי כרגיל והמשכתי בחיי השגרה. חששתי שאם אאלץ לעבור את הטיפול בכימותרפיה – לא אוכל להמשיך ולעשות
אני זוכרת שאת הטלפון הראשון שעשיתי תאמינו או לא זה היה לאבי מרום הבוס שלי, בישרתי לו את הבשורה הלא נעימה ואמרתי לו שאני לא אגיע בראשון לעבודה..
"המצפן" הוא ארגון התנדבותי שמטרתו להעצים מטופלים באמצעות כלים וידע שיעזרו להם לנהל ולהתמודד עם מחלת הסרטן. הליווי נעשה ע"י סטודנטים לרפואה שעוברים הכשרה מקצועית- מתוך מטרה להשפיע על הרופאים שיהפכו להיות.
תרומות יגיעו להכשרת הסטודנטים המלווים, ליצירת תכנים וכלים למטופלים, ולשאר הפעילות השוטפת של הארגון בהתאם למטרותיו.