ואז ביום רביעי, בערב, נכנסתי לאתר מכבי און-ליין וראיתי שנרשם כי נשלחה תשובה לרופא המטפל. ניסיתי להבין מי הרופא המטפל שלי? הכירורג שנתן לי את ההפניה, הרופא שביצע את הקולונוסקופיה ושלח את הביופסיה או רופא המשפחה שלי. ניסיתי לאתר את הכירורג וראיתי שרשום כי הוא בחופש בשבוע הקרוב. וואו. מה אני עושה? אין מצב שאני מחכה שבוע. אז התקשרתי לרופא המשפחה שלי. הוא עסוק עם חולים ומבקש ממני להתקשר בשעה שמונה וחצי לאחר שיסיים את כל הביקורים.
איזה לחץ.
השעה שמונה וחצי. התקשרתי. שיחה ממתינה. אני מתקשרת כל חמש דקות. שיחה ממתינה. בשעה תשע וחצי הוא ענה. סיפרתי לו שבאתר של מכבי און-ליין רשום שיש תשובה ואני מבקשת ממנו לעזור לי ולראות בתוך התיק שלי. הוא קצת מסתבך אבל לאחר מספר דקות הוא הצליח והקריא לי את התשובה:
"מירב, אני ממש מצטער, אבל זו אנדוקרצינומה".
"מה?" אני לא מבינה.
"לצערי הגידול הוא סרטני".
שתיקה. אין לי אוויר. אני עושה לבעלי סימנים בידיים ולוחשת לו "סרטן. יש לי סרטן".
אני חייבת לציין שאחרי הדמעות הבודדות שהזלתי, התעשתתי מהר מאוד ונכנסתי למוד של פעולה. הרופא נתן לי שם של כירורג שעובד מחר וקבע לי תור דחוף אליו, העניינים צריכים לטוס מעכשיו. ברקע שמעתי את בעלי כבר מדבר עם ההורים שלנו. תוך חמש דקות אמי התייצבה אצלי.
"למה באת?" אני עוד שואלת אותה.
"למה? אני רוצה לראות שאת בסדר" היא נכנסה איתי למיטה ושכבה לידי. אני חושבת שהייתי בהלם ולא הבנתי מול מה אני אמורה להתמודד. אני זוכרת את השיחה ביננו ואותי אומרת לה שהדבר היחיד שאני חושבת עליו זה הילדים. מה אם אמות ולא אזכה לראות את הילדים שלי גדלים? היא ניסתה להרגיע אותי אבל
כמעט ולא עצמתי עין בלילה ההוא. אחוזת חרדה, כמה מחשבות… החיפוש באינטרנט משתנה… כבר לא "סימנים לסרטן המעי הגס" אלא "טיפול בסרטן המעי הגס". קוראת ולומדת על הניתוח, על השלבים של הסרטן הזה, על אחוזי הישרדות לפי כל שלב… המספרים רצים בראשי – 90%, 70%, 50%, 30%. אין לי מושג באיזה שלב אני, אני צריכה לעבור המון בדיקות וקראתי גם עליהן. חיפשתי סיפורי ניצחון והגעתי גם לאתר של "צו מניעה". הסיפורים האלו ממש עודדו אותי וקראתי אותם שוב ושוב. הלוואי.
על הבוקר חמותי התקשרה ואמרה לנו שמנהל מערך הכירורגיה בבית החולים רמב"ם הוא קרוב משפחה של חברה טובה שלה ושהיא קבעה לנו תור אצלו מחר בשמונה וחצי בבוקר. טוב. רשמתי.
בערב הלכנו לכירורג הראשון שקבענו אליו תור. הוא הביט בתוצאות הקולונוסקופיה והביופסיה ואישר שצריך לנתח כמה שיותר מהר. הוא הרגיע אותי כשאמר שדרגת ההתמיינות של הגידול הינה Well differentiated, זאת אומרת גידול איטי ומרבית הסיכויים שהוא טרם שלח גרורות. הוא הוציא לי הפניות לבדיקות דם, סממנים לסרטן, סי.טי. בטן, אולטרסאונד גניקולוגי, א.ק.ג., ממוגרפיה, ייעוץ גנטי ועוד כמה שאני לא זוכרת. סיפר לי על הניתוח ועל שתי השיטות שקיימות: בטן פתוחה ולפרסקופי. הקשבתי וניסיתי לקלוט את כל המידע. מזל שהגעתי מוכנה, זה פשוט היה יותר מדי.
כשיצאתי ממנו, התקשרתי ועדכנתי את כל המשפחה, ככה זה יהיה עכשיו, אנחנו נרוץ מרופא לרופא, מבדיקה לבדיקה, מאבחנה לאבחנה. אלוהים. זה עוד לא התחיל ואני שואלת את עצמי מתי זה ייגמר?
למחרת התייצבנו אצל ראש המערך הכירורגי ברמב"ם שעבר על החומרים שהבאתי. גם הוא הרגיע והסביר לי בסבלנות רבה את מצבי ואת הניתוח שאצטרך לעבור ואת האפשרות שאדרש בהמשך גם לטיפולים כימותרפיים כתלות בפתולוגיה שתתקבל לאחר הניתוח. גם הוא רשם לי על דף רשימה ארוכה של בדיקות, נתן לי כרטיס ביקור ואמר לי להתקשר אליו ברגע שאני מקבלת את תוצאות כל הבדיקות.
היום הוא יום ששי, ה-7 באפריל וביום שני זה כבר ערב פסח. ובין לבין הייתי צריכה להספיק לקבוע תורים לבדיקות שלעיתים נדרש לחכות להן שבועות, שלא לדבר על עוד שבוע עד עשרה ימים לקבלת התוצאות.
מצחיק. לא ידעו על מי הם נפלו. שיגעתי את כל העולם, פשוט לא הסכמתי לקבל "לא". זה החיים שלי. אני לא אלחם? מי אמר שייקח שבועות לבצע את הבדיקות האלו? לקח לי שבוע בלבד והייתי גאה בעצמי.
התקשרתי לפרופסור וסיפרתי לו בגאווה שיש לי את תוצאות כל הבדיקות (מספיק לו הדיסקים שקיבלתי) והוא ביקש ממני לשלוח לו הכול במייל וקבענו פגישה.
תוצאות הבדיקות טובות.
בדיקות הדם – של בן אדם בריא.
סממנים לסרטן (מרקרים) – נמוכים מאוד. הדבר היחיד שניתן ללמוד מהם זה שכנראה אין גרורות.
ממוגרפיה – תקינה.
ייעוץ גנטי – אין חשד לתסמונת גנטית (יש לכך השפעה על אופי הניתוח, מכיוון שכשעולה החשד נוטים לכרות את כל המעי הגס ולא רק חלק ממנו שסמוך לגידול).
סי.טי – נראה תקין. ואני נושמת לרווחה.
הניתוח נקבע ל-24 באפריל.
הניתוח עבר בהצלחה. הוציאו את הגידול במלואו ועוד 17 בלוטות לימפה סמוכות. אין סיבוכים. כשהתעוררתי מההרדמה שמעתי את המשפחה שלי. לצדי. מדברים עליי. משהו על כך שהגידול חצה את הדופן ועל כך שכנראה אצטרך לעבור טיפולי כימותרפיה. לא התייחסתי לזה באותו הרגע, התמקדתי בעובדה שהניתוח מאחורי, שהתעוררתי ושלא כאב לי כל כך.
שכבתי בבית החולים ארבעה ימים אחרי הניתוח.
ביום הראשון לא קמתי מהמיטה, מחוברת לזונדה, קטטר, אפידורל ועוד כל מיני מכשירים וצינורות למעקב.
בצהריים ניתקו את הזונדה ואת האפידורל והורידו אותי מהמיטה לשעתיים, קיבלתי מורפיום לכאבים. החומר לא עשה לי טוב וויתרתי עליו לתדהמתם של הרופאים.
ביום השני נמאס לי כבר לשכב וביקשתי שיורידו אותי מהמיטה. לא הייתי מוכנה לחזור אליה עד הלילה.
ביום השלישי כבר הלכתי והתחלתי לשתות בעצמי מים ותה.
ביום הרביעי שחרו אותי הביתה לאור ההתאוששות המהירה שלי. ההנחיות ברורות: מנוחה, תזונה רכה ללא סיבים, הורדת תפרים בעוד שבועיים ולבוא לביקורת. עד אז, כבר תגיע הפתולוגיה ונקבע המשך טיפול.
עוד המתנה…
אני זוכרת שאת הטלפון הראשון שעשיתי תאמינו או לא זה היה לאבי מרום הבוס שלי, בישרתי לו את הבשורה הלא נעימה ואמרתי לו שאני לא אגיע בראשון לעבודה..
אני זוכרת שאת הטלפון הראשון שעשיתי תאמינו או לא זה היה לאבי מרום הבוס שלי, בישרתי לו את הבשורה הלא נעימה ואמרתי לו שאני לא אגיע בראשון לעבודה..
"חששתי מאוד מטיפולי כימותרפיה", נזכרת שמחה. "הרגשתי טוב, תפקדתי כרגיל והמשכתי בחיי השגרה. חששתי שאם אאלץ לעבור את הטיפול בכימותרפיה – לא אוכל להמשיך ולעשות
אני זוכרת שאת הטלפון הראשון שעשיתי תאמינו או לא זה היה לאבי מרום הבוס שלי, בישרתי לו את הבשורה הלא נעימה ואמרתי לו שאני לא אגיע בראשון לעבודה..
"המצפן" הוא ארגון התנדבותי שמטרתו להעצים מטופלים באמצעות כלים וידע שיעזרו להם לנהל ולהתמודד עם מחלת הסרטן. הליווי נעשה ע"י סטודנטים לרפואה שעוברים הכשרה מקצועית- מתוך מטרה להשפיע על הרופאים שיהפכו להיות.
תרומות יגיעו להכשרת הסטודנטים המלווים, ליצירת תכנים וכלים למטופלים, ולשאר הפעילות השוטפת של הארגון בהתאם למטרותיו.