היי שמי שוש בת 54 (אוטוטו 55) רווקה ללא ילדים
עובדת במערכת הביטחון מזה 32 שנה ועוסקת במבצעים / ניהול אירועים חריגים ועוד…
כל חיי לא נזקקתי לרופאים הייתי בריאה ללא ימי מחלה. עבדתי משמרות ומשמרות כפולות ובמשך 20 השנים האחרונות למדתי תחומי עניין שונים ביניהם: נומרולוגיה, אסטרולוגיה, ביואורגוני, אימון אישי, סוגוק, ועוד…
בהמשך אסביר למה מפרטת
ביום בהיר אחד בשנת 2017 ,הרגשתי חולשה ועייפות במשך יומיים והחלטתי להישאר בבית ולקבוע תור לרופא.. בגלל שלא הייתי אצל רופאים לא היה לי רופא משפחה, ובחרתי רופא שלמזלי הציל את חיי!
כשהגעתי לרופא הוא אבחן שזה ווירוס. תוך כדי רישום האבחנה, הוא שאל אם יש עוד תופעות שאני סובלת מהם וסיפרתי לו על חוסר תיאבון ,דימום מאבסס וחוסר שינה- דברים נוספים שמהם סבלתי אך לא ייחסתי להם חשיבות יתרה, והוא החליט לשלוח אותי לגסטרוסקופיה וקולונוסקופיה. שם גילו שיש לי סרטן במעי הגס
וזהו בעצם תחילתו המסע שלי.
הגעתי הביתה קצת בהלם, אבל אמרתי לעצמי שאני מנהלת את זה כמו אירוע מבצעי בעבודה- ראשית עדכנתי קרובים, את אחותי וחברות קרובות. לקחתי דף והתחלתי לכתוב משימות, אבל… בחיים האישיים שלא כמו בעבודה, הרגש השפיע וכמובן שהייתי נסערת.
טופלתי בהקרנות במשך חודש ,כדורי קסלודה שאחרי שבועיים הפסיקו לי בגלל תופעות כרוניות, ואושפזתי למשך שבועיים עד תום ההקרנות. במשך יותר משלושה חודשים ועד הניתוח עברתי לגור עם אחותי שתעזור לי במה שאצטרך. בדיעבד הבנתי שמה שאני חווה בתקופה הזאת זה דיכאון כרוני ואף ירדתי למשקל 44 ק"ג. כתוצאה מזה ומכל התהליך השרירים שלי קרסו ונחלשו באופן קשה .דחו לי את הניתוח וחיברו אותי לתזונה תת ורידית.
בחודש אפריל 2017 נותחתי ועברתי לשיקום בבית החולים "רעות" לחודש ומשם לביתי- שם אני גרה לבד.
כתוצאה מהניתוח נותרתי עם סטומה קבועה, הפצע של הניתוח ברקטום נשאר פתוח ודלף מוגלה. כמו כן, בעקבות שימוש במכשיר VAX שמשמש לשאיבת מוגלה (אך לא היה מותאם לרקטום) הייתי מחוברת כחודש לקטטר- מה שפגע בשלפוחית השתן שלי והותיר אותי עם דליפת שתן כרונית, ופה חוויתי שהעצמאות שלי נלקחה ממני… עם זאת הייתי חזקה ואופטימית ומלאת רצון להחלים, ולאחר שנה וחצי בבית בהן השתקמתי ועבדתי על עצמי, חזרתי לעבודה מלאה במשמרות, ובקצב איטי אף חזרתי לשגרת חיים מלאה אך שונה ולעסוק בדברים נוספים…
תובנות ושינויים בחיים שעברתי
- מאדם חסר סבלנות בכלל, למדתי להיות סבלנית– בין אם זה אומר כלי עצמי והסובבים אותי ובין אם זה אומר לשכב בשקט ולתת לגוף לנוח.
- כמי שבמשך חייה לא ביקשה עזרה מאדם (לא בטוב ולא ברע) למדתי להיות חמלה כלפי עצמי ולבקש. כך אפשרתי לעצמי ולאחרים לעזור לי לעזור לעצמי – בין אם בקניות, ניקיונות ואף בפינוי אשפה (גם אם בתשלום)
- אם יש צורך לבנות לוח פעולות נדרשות שצריך לעשות כמו קביעת תורים, יעוץ וכו'
- למדתי על המחלה ממקורות מוסמכים לדעת בפני מה עומדים ולא להתבייש לשאול את הרופאים כל דבר .
- הבנתי שמה שנתן לי כוחות במשך כל התקופה זה שעטפתי את עצמי בסובבים! בכל שלב עטפו אותי חברים ומשפחה ממעגלים שונים בחיי- עבודה, לימודים, קרובים ועוד, כי ברגע ששיתפתי אותם, הם הפכו לחלק מהמסע שלי.
- חיפשתי אחר כל טיפולים נוספים שלא בהכרח ניתנים ע"י בית החולים- טיפולים לא קונבנציונלים כמו רייקי, רפלקסולוגיה ועוד…
- למדתי שמותר לבכות ולהישבר, אבל לדעת לקום משם מהר ולהמשיך הלאה. לייצר איזון לתת לרגשות לצאת, להתנהל באופטימיות לאורך הדרך ולהיות בשמחה- זה מסייע לעבור את התהליך בהצלחה
8. שימו לב לסימנים שיכולים להעיד על דיכאון קליני: כמו חוסר תיאבון וחוסר מצב רוח ואל תפחדו לבקש ייעוץ/ טיפול להיעזר בסביבה שלכם. - להעריך את הטוב שיש ולהגיד תודה! אני מודה על כל רגע בחיי שאני על הרגליים, על אף חולשתן ועל הדברים שנותרו אצלי זהים, ולקבל את השינויים שיגיעו עם הזמן.
- לקרוא ספרי העצמה והתפתחות– רוחניים או אחרים שיסיעו לכם לקבל כלים ותעצומות נפש נוספים.
- טיפחתי את העוצמות הפנימיות שלי שאפשרו לי להתמודד עם הפחדים, עם הטיפולים, ועם הבדיקות.
ברגעי משבר בתוך בדיקות סיטי ו-MRI למשל, דאגתי להרגיע את עצמי עם חלקים מהשיר "אנא בכח", אבל כל אחד לפי דרכו, יכול לקחת משפט משיר או אמרה שמעצימה אותו! - יש כלי שעדיין עוזר לי להתמודד וזאת כתיבה- כתיבה ידנית לא במחשב. זה נתן לי להוציא את הכל שם- כל הכעסים, הפחדים והחששות וגם התובנות, והחיזוקים החיוביים.
- לבדוק את כל האמצעים והכלים שעומדים לזכות המטופל כמו קבוצות תמיכה, סיוע רגשי, היחידה לטיפולי בית, הרצאות ועוד.
- תדברו עם מטופלים ומחלימים אחרים.
15. אם אתם מרגישים לרגע לבד, תדליקו את הרמקולים, תפעילו מוזיקה, תצחקו, תבכו, תרקדו את החיים!
